<h1>שו"ת הרשב"א ח"א סימן ס"ד</h1>
<h2>דף לט:</h2>
עוד כתבת, זה לשונך, כל התגרים המצויין עמנו הם חשודים על גבינת הגוים, והלכה רווחת החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו, אלא שגבינת הגוים אסורה עלי מקדם מכוח שבועה חמורה עם היות אצלנו פסק שהשבועה חלה על כל מדרבנן, ונתברר זה לתגרים ההם, אם יש לומר על זה שהחשוד על הקל לא נחשד על החמור אחר שלא נשתנה הגוף או שמא לא נאמר כן אלא על גופות מוחלקים, בזה נסתפקתי הודיעני דעתך בו ע"כ. ולפי שבודקין בקנקנים היפים אני בודק אחר קנקנך, אמרת הלכה רווחת שהחשוד בדבר לא דנו ולא מעידו, וכבודך במקומו עומד שאין הלכה רווחת ואין הלכה כן, שבמקומה בפרק כל פסולי המוקדשין [בכורות ל"ה ע"א] רבי מאיר הוא דאמרה ופליג עליה רבן שמעון בן גמליאל ואמר נאמן הוא על של חברו ואינו נאמן על של עצמו והלכה כדבריו, והכין איפסיקא הלכתא בהדיא פרק בתרא דיומא [ע"ח ע"א] דגרסינן התם עמד רבי יצחק בן חקולא על רגליו ואמר אני ראיתי את ר' יוסי בן זימרא שזקן ויושב בישיבה היה ונוטל רשות להתיר בכורות אמר ליה רבי אבא לא כך היה מעשה רבי יוסי בן זימרא כהן היה והכי קא מיבעיא להו הלכה כרבי מאיר דאמר החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו או דילמא הלכה כרבי שמעון בן גמליאל דאמר נאמן הוא על של חברו ואין נאמן על של עצמו ופשיט להו הלכה כר' שמעון בן גמליאל. ושמא תאמר דחשוד דהא פירקא דאיפליגו ביה רבי מאיר ורבן שמעון בן גמליאל לאו חשוד גמור הוא אלא חששא בעלמא הוא שחששו לכל כהן בבכור וכדאמרינן התם אמר ליה רב פפא לאביי לרבי מאיר דאמר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ואמר רבי [מאיר] החשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כלה כהני הכי נמי דלא דנו דינא, ופריק אימר דאמר רבי מאיר לחששא לאחזקינהו מי אמר, אבל חשוד גמור לכולי עלמא לא דנו ולא מעידו והיינו סתם מתניתין דבפרק עד כמה [בכורות כ"ט ע"ב] דתנן החשוד על השביעית אין לוקחין ממנו פשתן, החשוד להיות מוכר תרומה לשם חולין, החשוד על השביעית, זה הכלל כל החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו ולא נזכר שם מחלוקת, לא היא דסתם ואחר כך מחלוקת היא. וכן דעת כל הפוסקים. ומכל מקום הללו שחשודין לאכול גבנה של גוים אין לוקחין מהם גבנה ואפילו ממה שהם אוכלין שהרי חשודין הן על אכילתו, והרי אמרו [ע"ז ל"ט ע"ב] אין לוקחין ימח מחג בסוריא, והני גריעי מתגרי סוריא דהתם אוכלין ממאי דמשדרי משום דאין חשודין על האכילה וממאי דמנח קמיה משדר אבל הני חשידי אף על האכילה. עוד אמרת עם היות אצלנו פסק שהשבועה חלה על כל מדרבנן. ואני מסופק בלשונך אולי יש חולק אחר שאמרת שהפסק אצלכם כן, וסבור הייתי שהלכה רווחת היא, דתנן פרק שבועות שתים בתרא [כ"ב ע"ב] שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים חייב רבי שמעון פוטר, והוינן בה [שם כ"ג ע"א] אמאי חייב מושבע מהר סיני הוא ואמר ריש לקיש אי אתה מוצא אלא במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן, כלומר דאית להו שאין אדם אוסר עצמו בכל שהוא ואית להו נמי חצי שיעור לאו דאוריתא, או בסתם ואליבא דרבי עקיבא דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהוא. ולא עוד אלא בביטול מצוה דרבנן חילא שבועה, שאילו נשבע שיאכל שמנו של גיד הנשה ולא אכלו או שישתה סתם יינן ולא שתה חייב וכדאיתא התם גבי ההיא מתניתין דאכל נבלות וטרפות דאוקמוה רב ושמואל ורבי יוחנן בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים וריש לקיש אוקמה במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן או בסתם ואליבא דרבי עקיבא דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהוא, ואמרינן [שם כ"ד ע"א] בשלמא לריש לקיש משכחת בהן ולאו אלא לרבי יוחנן בלאו משכחת לה בהן היכי משכחת לה, אלמא אפילו באוכל חילא [אלא (שאומר) [אומרים] לו שב ואל תעשה כדרך שהעמידו דבריהם אפילו במקום כרת, ולזרז עצמו אפילו בשל תורה חיילא] וכדאמרינן בנדרים [ח' ע"א] נשבעין לקיים את המצוה שנאמר [תהלים קי"ט] נשבעתי ואקיימה וגומר. גם מה שאמרת החשוד על דבר קל אם חשוד על החמור, אפילו על הקל ממנו אינו חשוד, דמשומד לערלות החמור אינו משומד אצל שחיטה ולא אמרו משומד לדבר אחד משומד לכל התורה כלה אלא במשומד לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא וכדאיתא בפרק קמא דחולין [ד' ע"ב], ומכל מקום במה שנחשד הרי אנו רואין אותו כמשומד גמור לאותו דבר ואפילו בשבועה אינו נאמן שכבר הוא חשוד לעבור על השבועה על אותו דבר שהרי מושבע ועומד מהר סיני, ותדע לך שאם אין אתה אומר כן משומד אוכל נבלות לתאבון ישבע שלא יאכיל לנו שום נבלה ולא יצטרך לבדוק סכין אחריו בכל שעה, ואם לא בדק סכין אפילו אחריו למה אסרוה ישבע ששחט כראוי בסכין יפה ונאמין, אלא שלאותו דבר אינו נאמן לעולם. ועמי הארץ שאינן נאמנין על המעשרות ישבעו שהוא מתוקן ויאמנו דבריהם, כך נראה לי ברור. ועוד תדע לך שאפילו נשבע שלא יאכל הוא ולא יאכיל לאחרים אין מקבלין אותו עד שיקבל חברות בפני שלושה חברים, כדתניא התם פרק עד כמה [בכורות ל' ע"ב] הבא לקבל דברי חברות צריך לקבל בפני שלושה, ואם איתא ישבע בפני שנים ונאמן.
